קמתי מהכורסא שלי
והוא משלו ונעמדנו פתאומיות.
עצמתי עיניים ושלחתי אהבה לכל מי שהיה, לכל מי שישנו ולמי שצריך.
משהו שאנחנו עושים במשפחה מאז שהילדות היו קטנות והסברנו להן מה עושים כשיש צפירה.
אחרי כמה רגעים אני פוקח עיניים ורואה אותו זז בחוסר נוחות מרגל לרגל.
אני מתקרב ומניח יד על כתפו בחיבוק צדי.
הוא פוקח את עיניו.
אני אומר לו שמרגיש לי יותר נעים
וחכם להיות ככה במקום לעמוד דום לבד ולא לזוז
כמו שלימדו אותנו מאז שאנחנו קטנים.
הוא מניח גם את ידו סביבי ומחייך בהקלה.
"זה נכון" הוא אומר.
עמדנו ככה בשקט מחובקים
כל אחד עם עצמו
וביחד.
עד שהצפירה הסתיימה.
