יוצא נפעם מיום קליניקה. הרהורים…
כמה מהר הלב עוטה שריון דק וחזק
שעוזר לרגע לא להרגיש את הכאב שבדחייה,
את זה שנעלבנו,
שאנחנו מרגישים לא נראים,
לא מוערכים,
שאנחנו רוצים להתקרב כל כך אל הזוגי.ת שלנו
אבל המנגנונים האלה, מנגנוני ההגנה
שרכשנו בימי חיינו קופצים כל כך מהר
ומשאירים אותנו מרחק נשימה קרובה
אך קילומטרים רחוקים בלב
כמה עדינות נדרשת כדי לאפשר לרגע
לשהות בלב פתוח עם העצבים החשופים של פגיעותנו האנושית
כמה כוחות חיים פועמים בלבבות בני.ות האנוש שאנחנו
שחורצים בנתיבי החיים
דרך יתמות בגיל צעיר, דכאונות, מלחמות, גירושים, שכול,
מחלות, עלייה לארץ, נישואים, משפחה, ו"רק חיים רגילים שכאלה" –
ודרך הסדקים מחיים ומרפאים מחדש
התפתחות, חיבור, קשר, יחד, אהבה
מרכין ראש ומודה על הזכות לשהות בשדה האהבה, החיים והמוות
יחד אתכם.
