יש דברים שרק מי שעבר את זה, מבין…

לזה לא ציפיתי.
24 שעות אחרי שפרסמתי את קבוצת האלמנים.ות שאני פותח
ו 4 מקומות כבר שוריינו. 2 אלמנים ו-2 אלמנות
" זה בדיוק מה שחפשתי. בדיוק השבוע אמרתי למטפלת שלי שהגיע הזמן ואני צריכה קבוצה כזו.
והופ הגיעה אליי ההזמנה שלך.
בשנה הראשונה הייתי זקוקה בעיקר לחוויות מזינות ותומכות.
עכשיו אני מוכנה גם לדבר לשתף ולשמוע."
כעבור פחות רבע שעה, עוד שיחה עם אותו המשפט:
"בדיוק חפשתי קבוצה כזו לאלמנים ולאלמנות.
שלא צריך להסביר, לפרט, או להתנצל או לפחד שזה יעמיס או יפריע.
יש דברים שרק שמי שעבר את זה, מכיר ויודע.
מספיק שאומר 'הגיעו החגים'… והכל כבר ברור."
לזה לה ציפיתי.
גם למה שעבר עליי בסופ"ש שאח"כ לא ציפיתי.
סופ"ש שלקחתי לי בלי הבנות אחר חודשיים ומשהו שלא יכולתי לעשות את זה.
עם המלחמה והכל, לא מרגישות בטוחות להיות בלעדיי.
מצאתי סידור שיאפשר לי לצאת ושיהיו עם הבנות.
והנה סופסוף זה קורה, והופ…
הבת לא מרגישה טוב ואני מוזעק להיות איתה …
והנה המתח המוכר בין הצרכים שלי כאדם,
לבין הצרכים של הבנות ממני כאבא.
בעקרון, מתח רגיל של כל הורה.
ומתחת,
ההעדר שלי מהמרחב שלהן
מגרד העדר עמוק יותר
ותחושת חוסר בטחון עמוק יותר
שהתעורר מאז שאמא נפטרה.
והופ, גל של בכי לוקח אותי ומעורר אותי לזכרונות מתקופת האשפוזים
בהם נקרעתי בין להיות עם אמא ללילה בבית החולים
לבין הצורך שלהן שאהיה איתן בבית כי מפחדות.
ואחרי הבכי מתעוררת בי עוד הכרה לכמה קשה להן שאני הולך
ומתרכך בי הכעס והתסכול על שנלקח לי המרחב שלי
וכשאני מגיע אליהן
יש בי עוד מרחב בלב אליהן
ואיך שאני מגיע,
משהו בהן נרגע
ובי עוד משהו נע בספירלת הלמידה
של הרשות להמשיך בחיים
הרשות לכאוב ולהתאבל
על מה שנגמר
ועל מה שלעולם לא יהיה עוד

האבל והעדר פוגש בכל צעד של תנועת חיים
תזוזה שלי כאלמן שחי את החיים
עושה אדוות של שינוי בתוכי
ובמרקם המשפחתי העדין כל כך
שנושא את החיים והאבל

או בקצרה למי שיודע:
"סופסוף לוקח לי זמן לעצמי בלי הבנות"…