ממש לא מזמן חגגנו אהובתי ואני את יום הנישואין ה-11 שלנו. נסעתי עם בנותינו המופלאות לביקור השבועי שלנו אצל אמא בהדסה עין כרם. ( היא מרגישה הרבה יותר טוב ומצפים להתחזקות המערכת החסונית שלה). רגע לפני שיצאנו אליה כתבתי לי ברכה שצרפתי למתנה שהכנתי לה. יצא כך שבשנה האחרונה היינו לא ביחד פיזית כמעט חצי שנה. (ריטריטי ריפוי, טיפולים והאשפוז האחרון של 3 חודשים).
יחד עם זאת,
אני חווה שמתחת לכל מופעי היומיום ( קורונה, אשפוזים, מלחמה וכו') ישנה זרימה עמוקה, שקטה ורכה של אהבה כמו נהר תת קרקעי שנוכח שם. אני מרגיש זכות גדולה לגעת בו, לנוח בו, לשטוף את ליבי בו
ולחוות את האהבה העמוקה והרכה ביננו, שנמצאת שם לא תלויה בדבר.
טוב, זה לא שהחיבור אליה כל הזמן פשוט וקל. אבל יש דברים שמשפיעים על החיבור שלי אליה ויש כאלה שמרחיקים אותי ממנה.אנסה לשתף במה שעובד לי באיך לשמור על האהבה שלי ושלנו חיה.
*גילוי נאות – נכון, חוויית הסף של אהובתי מדגישה, מחדדת ומעוררת אותי להבין כמה הכל לא מובן מאליו, אבל אשמח שמה שאחלוק, יחסוך ממי מאיתנו את הצורך בהתעוררות מהסוג הזה, ולהנות מהלמידה אני עושה בזכות מסע הריפוי של אהובתי וההתעוררות שלי אל מולה.
- הוקרת תודה
הרגע הזה שאני בוחר להודות על מה שקיים וכל כך לא מובן מאליו פותח את עיניי ואת ליבי להתרגש מכך. זו פעולה אקטיבית יומיומית של לשים לב ולהודות. על הדברים הקטנים והיומיומיים כמו לאחוז את ידה של אהובתי, כמו להביט בעיניים, כמו לראות את החיוך בלי מסיכה כמו לשבת על ספסל מחוץ לבית החולים ולצפות יחד בהרי ירושלים. ממש לא מובן מאליו.
- הבחירה להיות עם לב פתוח וחשוף
כל כך הרבה פעמים בכני זוג, אנחנו נעלבים, נפגעים, מתוסכלים, מרגישים דחויים, לא מובנים, לא נראים, מתאכזבים. הרגעים האלה השאירו אותי לא פעם עם לב סגור אל אהובתי. פשוט כי קשה להרגיש את התחושות הלא נעימות האלה. כשאני מבין כמה כל רגע חשוב, אין לי את הפריווליגיה לבזבז אותם על להיות עם לב סגור, כי באותו הרגע אני עוצר את זרימת האהבה בתוכי וביננו.
אז מה אני עושה? נושם, מרגיש לעומק את התחושה והרגש, נותן להם מקום ומעז לפתוח את הלב שלי עוד. מתרחב ומעז להיות חשוף, פגיע.
אותו הדבר כשעולות תחושות נעימות : אוהבים, מתרגשים, מקווים, מתגעגעים, חושקים – גם שם- להעז להיות פתוח, להרגיש ולבטא אותם.
- להיות אדון לממלכתי הפנימית
כל מה שאני חווה, מרגיש וחש הוא שלי. אני יכול להיות מופעל, מטורגר בגלל מעשיה של אהובתי, אבל עדיין זה שלי. אין מה להאשים ולשפוט. ( אפשר אבל זה לא באמת עוזר אני לוקח על זה אחריות. יש בזה משהו מעצבן לפעמים, אבל משחרר באמת.
- משחרר תלות ומעניק באהבה
שנים שהיה מקום בתוכי שרצה לקבל הזנה מאהובתי ( ומהעולם). השנתיים וחצי האחרונות שבהם, אני לא יכול אפילו לצפות לקבל משהו מאהובתי ( שכל האנרגיה שלה מופנית להחלמה וריפוי) לימדו אותי להכיל את עצמי ולהיות בר קיימא. כמו משק אוטונומי שמקיים את עצמו. ואז כשאני מגיע לאהובתי, אני לא באמת צריך ממנה שום דבר. אני רק רוצה לאהוב אותה.
כן זה היה בעמל רב בהתחלה. כל כך הייתי רגיל לקבל ממנה: הקשבה, הכלה, מגע, חום. ופתאום יש רק אותי לזה.וואו, כמה משחרר זה היה לשחרר את התלות הזו.וכמה מרגש אותי להיות במקום שפשוט רוצה להעניק לה. מבלי לקבל כלום.
מה תכלס עזר לי? לנשום עמוקקקק ולתת מקום בתוכי לכל מה שעולה. להקשיב לצרכים שלי. ולמצוא דרכים יצירתיות למלא אותם.
- להיות רך עם עצמי.
לצד זה שאני עובד 24/7 במתיחת גבולותיי (המציאות אתגרה אותי לזה ואני מתמסר במלואי לכך), אני ממש רך עם עצמי כשאני לא מצליח: כשאני נפגע ונסגר, כשאני שופט ומבקר, כשאני כועס ומתאכזב, כשאני מאבד את המרכז שלי ויוצא על הבנות – אני נושם, מחבק ומזכיר לעצמי שאני א נ ו ש י!
ושאני עושה את ה best שלי.
ומתחייב לחזור למסלול.
- לקחת 100% אחריות עליי, אבל לא על האחר.
וואו, זה שעור קשה. כבן זוג, פגשתי אינסוף פעמים ועדיין, את חוסר האונים שנמצא בהבנה שאין לי יכולת לעזור לאהובתי, או לחסוך ממנה כאב או קושי. ולא צריך מחלה בשביל להבין את זה. כבני זוג אנחנו פוגשים את זה מלא פעמים: כשבת הזוג עוברת קושי ( רגשי, פיזי או כל דבר) ואין לנו יכולת לעזור לה.
להרגיש את חוסר האונים לעומק, ולהמשיך להפתח ולפתוח את הלב, הוא הדבר היחידי שבאמת עוזר לי להמשיך להיות שם אוהב ונוכח. ( מציאת פתרונות, ייעוץ, נסיון לדחוף להניע לקדם -לא ממש… ).
למזלי – הבנות המהממות שלי מלמדות אותי את זה. אחרי שהייתי עם גב תפוס במשך כמעט חודש, ותכלס הבנות שלי טיפלו בי במשך סופש שלם שהייתי על מזרון על הרצפה, התווסף משפט ליומיום שלנו: "אבא, אתה לא צריך לדאוג להכל…" והן מזכירות לי כשאני מתאמץ מדי ועובר את גבולותיי ומנסה לקחת אחריות על מה שלא שלי…
- 7. נוכחות והקשבה
אל מול האי הוודאות המטורפת שאני חי בה בשנתיים וחצי, ותכל'ס, הקורונה הפגישה את כולנו עם זה, מה שנותר הוא להיות נוכח למה שקורה, במה שקורה ולהקשיב.
רגעים שאני מגיע למחלקה בבידוד ופוגש את אהובתי לפעמים שבוע אחרי שפגשתי אותה, ולהסכים להשאיר בחוץ את כל הציפיות, המחשבות, הצרכים, הרצונות, מי שאני חושב שהיא, מה שאני חושב שהיא עוברת/צריכה – ופשוט לנשום ולהיות נוכח בגוף, בלב, לפנות מקום למה שמתהווה ומתרחש. בהקשבה נוכחת לכאן ועכשיו ומה שעולה בי, בה, ביננו, ברגע.
הלוואי שאזכור זאת ואהיה נוכח כך, כשתחזור בריאה אלינו הביתה.
זה דורש ערות כל פעם מחדש.
- לאפשר לה להשתנות.
וואו, וואחד שיעור. אהובתי השתנתה ומשתנה כל כך הרבה פעמים- פיזית, רגשית, תודעתית -שאין לי אפילו שמץ של ידיעה את מי אפגוש עוד רגע.
אינשאללה שאמשיך להיות חופשי ממה שאני חושב שאני יודע עליה ולאפשר למה שהיא מתהווה להיות ולי להתהוות אל מול מי שאני פוגש בה.
- לזכור שכל מה שקורה בחיי
החלק הרוחי שבי בחר לחוות כאן על האדמה, הוא מדוייק להתפתחות שלי ושהחופש שלי הוא באיך להגיב אליו. מזכיר לי את הפרספקטיבה הגדולה של הרוח לחיי היומיום כאן על האדמה.
שגם אם התחושות, הרגשות, המאמצים הפיזיים נראים כבלתי נסבלים ( וזה קורה) – יש כאן סדר קוסמי שעוד לא ידוע וברור אבל ממש אבל ממש נועד לטובתי.
אז נשארת צניעות וענווה. וזה מרגיע.
אסיים בתודה לאהובתי שבחרה לקחת את מסע הריפוי הזה עבורה ועבור כל המעגלים של חיינו
ובתודה לי שבוחר את הצמיחה וההתפתחות שנגלית עבורי מתוך הנוכחות למסע הריפוי של אהובתי.
תודה לבנותיי שמלמדות אותי אהבה ומה זה אומר להיות אדמה בטוחה עבורן ועבור אהובתי.
שהרי כולנו שזורים במעגלי החיים וכולנו אחד.
מאחל שהריפוי שאני עובר, יתמוך ברפואה ובבריאות של אהובתי
ומאחל לנו עוד שנים רבות של אהבה נוכחת, שמחה, פשוטה, בריאה וחיים של הנאה, תשוקה, פשטות וללא צורך בגלים כאלה גדולים של התעוררות
חיבוקים לכולנו
