החיים והמוות שלובים הם | פרספקטיבות של אלמנוּת

בשבת האחרונה הייתי במסיבת בר מצווה של חברה טובה שלי ושל מיטל, זכרונה לברכה.
כמו משפחה שלנו.
להגיע לשם היה שילוב של התרגשות גדולה מאוד,
לצד געגוע, כאב ההעדר של מיטל.
החברות הכי טובות שלה, שהפכו לחברות שלי עם השנים,
המשפחה המורחבת של החברה שחוגגת מכירה את מיטל מכיתה ד'.
ואותי הכירו עם השנים שחיינו יחד.
התרגשתי לראות את הבן החוגג שאני מכיר אותו מאז שהתרוצץ זאטוט עם בנותינו.
עם שני אחיו חגגנו כולנו יחד עם מיטל.
איתו חגגנו שלושתינו ( בנותי ואני) ומיטל היתה חסרה כאן בפיזי.
אך בלב של כולנו היא נוכחת וגם העדרה.
היה רגע שישבתי שם בשולחן עם הסבא שהתאלמן לא מזמן,
ולידו אישה שלא הכרתי.
אמרתי לו שזה אני, ברוך, האיש של מיטל.
הוא התרגש ואמר שלא זכר אותי לרגע.
נפגשני בפעם האחרונה בשבעה כמעט לפני שלוש שנים.
התחבקנו ארוכות.
החזקנו ידיים והסתכלנו בעיניים.
אחרי רגע ארוך,
אמר לי "אין לי מילים".
אמרתי לו "אין צורך. אני מבין".
שאל על הבנות, והצבעתי עליהן.
אמר "וואו, איך גדלו".
שאל אם אני בזוגיות, אמרתי שכן.
אמר, יופי.
אמר גם שיודע, שהאהבה שלו, לעולם תהיה בלבו.
אבל גם טוב לא להיות לבד.
התיישבתי בשולחן לידו.
הוא אמר לאישה שישבה לידו כשהציג אותי "הוא גם איבד את אשתו".
אמרה לי join the club.
"גם את ?" שאלתי.
"כן", היא אמרה.
אמרתי " יופי, ישבתי בשולחן האלמנייה".
וצחקנו שנינו.
ליד האוכל, יותר מאוחר,
בן זוגה השני של הסבתא מהצד השני,
שהתאלמנה לפני 20 שנה,
הסתכל לי בעיניים והחל לדמוע כששאל אותי,
איך אני מסתדר.
אמר לי שפגש את מיטל פעמיים,
והיא נגעה בו בלב כל כך.
החזקתי בו בכתף והוא בכה.
הסבתא שאלה אותו "מה קרה", אמר "הכל בסדר".
ואז הסתכלה עליי והבינה.
אה, פגשת את ברוכי….
"כולנו באותה סירה" היא אמרה בחיוך מבין
של 20 שנות אלמנות.
חברה קרובה, חבקה אותי רגע אחרי
שראתה את המפגש הזה,
נזכרה איך החלפתי סטטוסים בחיי.
גרוש
אלמן
הזכירה לי מסר שקבלה ממיטל והעבירה לי את ברכתה לאהבה חדשה שהחלה
ושמחה שאני גם אהוב עכשיו.
הרגשתי איך עבר, הווה, עתיד,
החיים והמוות
כמו המחיצות ביניהם לא קיימים
החיים פועמים
הילדים.ות גדלים.ות
הא.נשים שהלכו אינם
והחוטים שבין כל האנשים שחלקו חיים עם מי שאינם
שזורים באהבה
בין עולמות החיים והרוח
אל מי שאינם עוד כאן
אבל בליבנו תמיד